ישבתי במרכז הרפואי (קופ"ח) וחיכיתי בסבלנות לתורי.

 

  אין לי תלונות מיוחדות למרכז הרפואי אליו אני שייכת; להיפך, אני די מרוצה. אלא שמאחר ולאחרונה יצא לי לבקר שם   לעתים תכופות, למדתי להכיר את ההתנהלות שלהם. כשאני צריכה לבקר אצל הרופאה אני יודעת שאכנס אליה במקרה   הטוב  חצי שעה אחרי השעה שנקבעה לי.

 

  מסתבר שבחצי שעה אפשר ללמוד שיעור מאלף על החיים.

 

  לחדר ההמתנה נכנסה אישה מבוגרת והתיישבה לידי. כשחלפו דקות ספורות של שתיקה הדדית, היא שאלה אותי לאיזו   שעה הוזמנתי.

 

 כשהבינה שבזמן שנקבע לה היא כבר לא תיכנס, היא נאנחה, הסתובבה אלי ופתחה בשיחה.

 

  "יש לך ילדים?" היא שאלה.

 

  "תודה לא-ל, כן" השבתי.

 

  "כמה?" רצתה לדעת.

 

  "שניים, שיהיו בריאים".

 

  התרגלתי למבטי התמיהה של האנשים למראה אישה חרדית אשר לה רק שני ילדים. התרגלתי גם לתגובות כמו "רק   שניים?" ו"את דתיה, לא? אין לך עוד?"

 

  אבל לתגובה כמו שלה מעולם לא ציפיתי.

 

  "עדיף לגדל כלבים ולא ילדים" היא אמרה באנחה.

 

  לרגע נעתקו לי המילים מהפה. חשבתי שלא שמעתי טוב.

 

  "כלבים ולא ילדים?" חזרתי אחריה משתוממת. "למה?"

 

  "כי כלבים נאמנים וילדים לא!" ענתה נחרצות מבלי לחשוב פעמיים בקול שהתסכול ניכר בו היטב.

 

  שתקתי.

 

  "גידלתי שלושה ילדים והם בגדו בי."

 

  שוב שתקנו למשך כמה רגעים עד שהפרתי את השתיקה ושאלתי אותה מה קרה.

 

  ניכר היה עליה שהיא חיכתה שאשאל, שכן היא פצחה מיד במונלוג העצוב שלה.

 

  וכה סיפרה לי אותה אישה, בחדר ההמתנה של קופת החולים:

 

  "כשבני השלישי היה בן שנה חלה בעלי ונפטר. באותם הימים – לפני למעלה מארבעים שנה – לא היו כל הטבות לאלמנות   ואמהות חד הוריות. היה עליי לעבוד מבוקר ועד ערב כדי לפרנס את משפחתי. הוריי עליהם השלום עברו להתגורר עמנו; אמי   טיפלה בילדים ואני עבדתי. בבוקר הייתי פקידה במשרד עורכי דין, אחר הצהריים ניקיתי בתים; העבודה הייתה קשה פיזית   ונפשית אך לא ויתרתי, רציתי להתקדם, להעניק לילדיי את הטוב ביותר.

 

  "מגיל צעיר פתחתי להם חסכונות ללימודים, לבר/בת מצווה, לחתונה; רכשתי להם את כל הבגדים והציוד לבית הספר.   מעולם לא חשבתי על עצמי. ויתרתי על הצגות או בילויים כדי להעניק להם את הטוב ביותר.

 

  "הוריי שכאמור התגוררו עמי, סייעו לי רבות. אבי שקיבל רנטה (שילומים מהגרמנים) הפריש חלק ניכר עבור מחייתנו;   מאוחר  יותר, בעזרתם הצלחתי לעבור לדירה גדולה יותר. את הילדים הלבשתי במיטב האופנה, מיניתי עבורם מורים פרטיים   ושלחתי אותם לתנועות נוער. לאחר הצבא כל אחד בתורו נרשם לאוניברסיטה, ואני שילמתי את שכר הלימוד."

 

  היא עצרה לרגע. "את יודעת כמה עולה שכר לימוד באוניברסיטה?" שאלה.

 

  "כן" עניתי, "יקר מאוד."

 

  "הם למדו, אכלו, ישנו ובילו על חשבוני. ושלא תחשבי שהצטערתי על כך. להיפך, הם היו כל חיי וגאוותי."

 

  לשבריר שניה היא הזדקפה ועיניה זרחו, כמו כל אימא גאה. אך זה נמשך לשבריר שניה בלבד.

 

  היא נאנחה שוב. "כפויי טובה. זה מה שהם – כפויי טובה."

 

  "דווקא נשמע שגידלת ילדים מוצלחים" הערתי.

 

  "מוצלחים? בטח שהם מוצלחים.

 

  "הם מוצלחים כל כך שאין להם טיפת זמן לאימא שלהם. אם אני לא מתקשרת הם לא מתקשרים, וגם כשאני משאירה הודעה   במזכירה אלקטרונית הם לא חוזרים אלי. הם תמיד עסוקים.

 

  "אתמול" מחתה דמעה, "אתמול, התקשרתי למשרד של הבן הבכור שלי והמזכירה לא הסכימה להעביר אותי, כשאמרתי לה   שאני אימא שלו היא התנצלה ואמרה שהוא ביקש לא להעביר לו שיחות. אחרי שהתעקשתי היא פנתה אליו וחזרה עם   התשובה הרגילה שהוא כבר יתקשר אלי.

 

  הוא לא התקשר.

 

  "כדי לראות את הנכדים אני צריכה לנסוע אליהם. אני כבר מבוגרת ואין לי כוח. אני מרגישה שהם זרקו אותי לכלבים. אני   מפחדת מהיום שלא אוכל לתפקד".

 

  "שיתפת אותם בתחושות שלך?" שאלתי.

 

  "כן. הבנים טוענים שאני מגזימה ושזה לא נכון. הבת אומרת שאני אשמה שאף פעם לא הייתי לצידה כשהייתה צריכה אותי,   שאף פעם לא הייתי בבית. את זה היא למדה אצל הפסיכולוג המלומד שאליו הלכה – הפסיכולוג שאני מימנתי מכספי! למה   הוא לא הזמין אותי לשיחה כדי לשמוע ממני שהענקתי לילדיי את כל חיי, שעבדתי מבוקר עד ערב, שלא היה לי זמן לחבק   ולנשק כי הייתי עסוקה בהישרדות?"

 

  שתקתי.

 

  חשבתי לעצמי שזה באמת נורא. חשבתי על הילדים שלי.

 

  "את יודעת" התקרבה אלי ואמרה בלחש כממתיקת סוד, "כבר כתבתי צוואה חוקית אצל עו"ד, ואני לא מורישה להם כלום,   ממש כלום". נראתה מרוצה מעצמה.

 

  התור שלה הגיע. "סוף סוף" אמרה ונפרדה ממני לשלום.

 

  הרגשתי עצבות ואפילו מועקה.

 

  חשבתי על מה שסיפרה. על ההשקעה בילדים. על התחושה של הבגידה.

 

  כהורים ברור לנו שאנו אוהבים את ילדינו. נכון, לפעמים אנו כועסים עליהם, מאוכזבים או מתוסכלים מהתנהגותם, אבל אנו   תמיד אוהבים אותם ולנצח.

 

  אם שהגיעה אליי לטיפול ואמרה שהיא לא מסוגלת לסבול את ילדתה בת התשע. היא מנתה רשימה של חסרונות שמוציאים   אותה מדעתה. אחרי שאיפשרתי לה "לשחרר קיטור", אמרתי שהיא באמת נשמעת ילדה איומה ושלדעתי היא צריכה... לתת   אותה לאימוץ.

 

  כמובן שהאם פתחה עלי זוג עיניים.

 

  המשכתי: "אם הילדה כזאת גרועה כמו שאת מספרת, אז למה לך לסבול? תני אותה לאימוץ. שמישהי אחרת תסבול."

 

  כמובן שמאותו הרגע היא לא הפסיקה לספר על כל הדברים הטובים שבה ועד כמה שהיא יפה ומוכשרת, ומה פתאום שהיא   תוותר עליה, ובכלל איזה רעיון מטורף הצעתי.

 

  קבענו שבפגישה הבאה היא תבוא עם רשימה של כל הדברים הטובים שהבת עשתה במשך השבוע.

 

  תודה לא-ל, האם שבה עם רשימה מרשימה של מעשים חיוביים ומידות טובות שראתה בביתה.

 

  אהבתנו לילדינו היא בילד-אין, גם אם לפעמים אנחנו צריכים לחפור מעט בשביל לגלות אותה.

 

  ואצל ילדינו?

 

  האם גם להם ברור ומובן מאליו שאנחנו אוהבים אותם?

 

  התשובה היא לא!

 

  אם לא נגיד להם ונראה להם שאנחנו אוהבים אותם הם לא ידעו את זה. להם זה לא טבעי וברור.

 

  טיב הקשר בינינו ההורים לילדים תלוי בנו, ההורים, במעשינו ובדיבורינו.

 

  כך תראו להם שאתם אוהבים אותם

 

  חבקו ונשקו את ילדיכם כמה שרק אפשר. חיבוק ונשיקה זה לא פינוק. (פינוק= לעשות עבור הילד את מה שהוא יכול לעשות   בעצמו). למתבגרים שמתחמקים מנשיקות וחיבוקים תטפחו על השכם, תחייכו אליהם.

 

  תציעו לילדים לשחק עמכם. אל תחכו שהם יבקשו. אמהות רבות מתלוננות שהן משחקות עם הילדים ובכל זאת הילדים   מתלוננים שאף פעם אימא לא משחקת איתם. הם ירגישו שאתם משחקים איתם כשאתם תציעו להם לשחק. ולילדים בוגרים   אתם יכולים להציע בילוי משותף שגם הם יכולים ליהנות: משחק ספורטיבי, נסיעה לים, יציאה למסעדה.

 

  תשתפו אותם במשהו שקרה לכם במשך היום וברגשות שלכם.

 

  כשהילד בא נסער מבית הספר או הגן, עליכם להקשיב לו. אל תתחילו עם עצות ("היית צריך להחזיר לו..."), הטפת מוסר   ("אתה חייב לתפוס את עצמך בידיים!"), ניתוחים פסיכולוגיים ("למה זה תמיד קורה לך?"), האשמות ("אתה תמיד   מסתבך"). אל תצדיקו את הצד השונה, והכי חשוב: אל תאמרו לו שנמאס לכם ממנו ומהבעיות שהוא מחולל.

 

  משפט כמו "מה יהיה הסוף איתך?" הוא אחד המשפטים הגרועים ביותר. הוא משדר ייאוש שמפחיד את הילד ("אימא כבר   לא אוהבת אותי"), מורידה את המוטיבציה שלו להשתנות ומרחיקה אותו מכם.

 

  אז מה עליכם לעשות? פשוט להקשיב, תציעו לו כוס מים או מיץ ותקשיבו לו. לפעמים זה קשה לשמוע שהוא זרק על מישהו   כיסא, או לשמוע בפעם האלף על הריב הנצחי שלו בכיתה, במיוחד כשזה מגיע אחרי שיחת טלפון לא נעימה מהבנק והויכוח   עם החמות... אבל זה אפשרי.

 

  אחרי שייגמרו לו המילים והדמעות והוא יירגע, נסו למצוא משפט שמשדר אמפתיה. "נראה לי שעבר עליך יום קשה" או   "באמת עברת מצב לא נעים." ההזדהות שלכם עמו תגרום לו לדבר, ואז, תוך כדי שיחה נעימה ורגועה, תוכלו גם להראות לו   היכן הוא טעה, לנתח עמו כיצד הוא יוכל להגיב בפעם הבאה ולמצוא פתרון הולם לבעיה.

 

  וכמה נקודות נוספות:

 

  לעולם אל תשוו את ילדיכם עם ילדים אחרים. לא עם האחים והאחיות, לא אם בני ובנות הדוד, לא עם ילדי השכנים ואפילו   לא  אליכם כשהייתם ילדים.

 

  זיכרו לעודד ולהחמיא על מעשים טובים. זיכרו כיצד אתם מרגישים אחרי שהבוס שלכם אומר לכם מילה טובה! כבדו אותם   כבני אדם עצמאיים עם רצונות ומחשבות ואל תשללו את רגשותיהם. אם הילדה אומרת שהיא עצובה, היא עצובה. אם היא   אומרת שהיא מאוכזבת היא אכן מאוכזבת.

 

  כשאתם רוצים להעיר לילד עשו זאת בארבע עיניים. אף אחד לא אוהב שמעירים לו בנוכחות אחרים (אתם אוהבים כשהבוס   שלכם עושה זאת?) למעט במקרים שהוא עושה משהו מסוכן או מתנהג באלימות. גם במקרים כאלה, אחרי שעצרנו את   המעשה הלא רצוי, ההסברים יהיו יעילים יותר בארבע עיניים.

 

  אל תמדדו אותו לפי רמת הצלחתו במבחנים. אם הוא נכשל במבחן, שבו עמו וקודם כל החמיאו לו על התשובות הנכונות   שהשיב (גם אם הם רק שתיים מתוך עשר). לאחר מכן נתחו את השאלות בהם הוא נכשל. כך הוא יבין שהמבחן נועד לבדוק   התקדמות ולא למדוד את ערכו כאדם.

 

  אישה חכמה אחת סיפרה לי שהבן שלה קיבל תעודה שהייתה מורכבת ממספיק ובלתי מספיק, אך בספורט הוא קיבל מצויין.   הדבר הראשון שהיא עשתה היה להחמיא לו על המצוין, ולאחר מכן שאלה אותו מה הוא עושה כדי להצליח בספורט. הוא   השיב שהוא מגיע בזמן לשיעורים, זוכר תמיד את התלבושת של שיעורי הספורט ומבצע את כל המטרות שהמורה לספורט   מטיל עליו, כולל עבודה בסוף שליש.

 

  היא בקשה ממנו לבחור מקצוע נוסף בו הוא ינהג באותה הדרך. למותר לציין שהתעודה שלו השתפרה פלאים ובסוף השנה   היו שם יותר ממצוין אחד.

 

  כשמתעוררת בעיה הדורשת טיפול, שתפו רק את מי שיכול לעזור בנושא. אין טעם לדבר עם אמהות בגינה או על הספסל   שבחצר בית הכנסת על הילד. זה מעליב את הילד ולא פותר את הבעיה. אם אתם מאוד רוצים לספר עליו משהו, ספרו רק   דברים טובים. שירגיש טוב, מה יש?

 

  תתמוגגו מהילדים שלכם לפחות שלוש דקות ביום. תודו לאלוקים בקול רם שהוא נתן לכם אותם. וכשקשה, תסתכלו עליהם   ותשאלו את עצמכם: האם היינו מוכנים לוותר עליהם?

 

  והכי חשוב, תזכרו להגיד להם כל יום שאתם אוהבים אותם ושהם הדבר הכי נפלא שקרה לכם בחיים.

 

  ואיך אבא שלי תמיד אומר?

 

  אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל אבא אחד.

 

  היי, אם אתם ילדים שקוראים את הכתבה הזו יש לי גם כמה מילים בשבילכם. גם אם ההורים שלכם לא מספיק   חכמים/מוכשרים/מקובלים בחברה/מבינים במשחקי מחשב/לבושים על פי צו האופנה, הם עדיין הורים שלכם.

 

  הם הקדישו עבורכם את מיטב חייהם, כספם, זמנם ואהבתם. וחשוב מכל, בורא העולם ציווה אתכם בעשרת הדיברות "כבד   את אביך ואת אמך." לעולם אל תשכחו זאת.

 

   שוש גרינברג

   ©שיטת שמר''ת

   מנחת הורים ומשפחה

   ייעוץ זוגי פרק ב ופרטני

   סדנאות, הרצאות

  🌻נייד 0507679147

logo בניית אתרים