התחדשות במוסד הנישואין
״גבריאל, אני חייבת לומר דבר פשוט, קשה לי לסלוח! קשה לי מאוד לשכוח את כל מה שעברתי איתו. זה פשוט לא נמחק מהראש. כיצד תבקש שנפתח דף חדש? עוד כמה דפים נצטרך לפתוח בכדי שנבטיח לעצמנו חיים מאושרים?״ דברי האישה.
הבעל: ״האישה השפילה אותי, מחקה אותי מהבית, לקחה את מקומי. מה שגרם לי להחזיר מלחמה השערה״.
האמור לעיל מובא מתוך טיפול בקליניקה בזוג שהסכימו להעלות את דבריהם, ורק בכדי להביא לתודעה אצל זוגות אחרים על תוצאות המלחמה הביתית.
בני הזוג הגיעו אלי במצב של סף גירושין, התנהלות של בית המשפט ובית הדין הרבני בעומק התיקים. עברו טיפולים אצל גדולי המטפלים ולא עלתה בידם.
מדוע הגיעו אלי בעצם אם הכל נחרב?
הם צפו בזוג שהתנהל מולם בבית הדין וראו את גודל הבושה של הסיטואציה והגיעו אלי דרך ממליץ. העיתוי שהגיעו היה חודש אלול.
מהבנתי הסקתי כי ברור שהאישה מעוניינת לנסות שוב ולכן הגיעה אלי, אלא שתכונתנו הגאוותנית עוד מימי קדם לא נותנת לנו להודות באמת ודוחקת אותנו אל השקר.
קשה לסלוח, קשה למחוק, אבל לפני הבורא אנו עומדים בדרישה שיסלח לנו על כל פשעינו.
במאמרים קודמים הובא מקרה טיפולי בזוג שהגיע אלי על בגידה, מצב הקשה ביותר בעולם הטיפול הזוגי.
כאן תתבהר עד כמה חובה ההדדית לסלוח ולתת הזדמנות ללא תנאי לפתיחה של דף חדש על מנת להציל את חיי המשפחה.
כאשר עומדים לפני צד שני בעימות מילולי או פסיכולוגי ומתעקשים לא לסלוח, מה בעצם הגורם המהווה מחסום להתעקשות על משך המריבה?
ראשית יש להקדים כי מריבה נוצרת בדרך כלל עקב תוכחה, העברת ביקורת וחתירה להתערבות בחיי הפרט. עצם מהלך הביקורת גורם למחסום מול הצד המבקר, ומשם ועד לחיפוש אחר סיבה לעימות הדרך קצרה ביותר.
הרווח של הפיוס:
אחד הרווחים הגדולים של הפיוס הוא מעבר לחיים יותר שקטים, פחות מתוחים, הסביבה מפסיקה לסבול מהמתח שעובר עלינו כולל הילדים, ועוד על זה הדרך.
מאידך, חיים בצל המתח עם בן הזוג יוצר מצב קשה מנשוא, ובמהלך כל היום נכנסים למחשבות טורדניות הגורמות לעייפות יתר וחוסר שקט נפשי.
בעיות במקום התעסוקה, מתחים מול חברים, מול הורים - והכל נובע מהמתח הקיים בבית.
אין ספק שההתגייסות לפיוס מצפה ודורשת מאיתנו הקרבה עצומה מצד האגו המונע או מנסה למנוע מאיתנו זאת. ברור הדבר כי להגיע למדרגה של התבטלות, נדרשת עבודה של שנים רבות בתיקון המידות.
ומכאן מגיע הקושי הרב להסכים לפיוס, שכן מרגישים ״שמנסים לקפל אותנו״, ושוכחים לרגע קט כי בזוגיות לא ניתן להכניס לשיקולי הדעת את המחשבה הזאת - כי הקמת בית מחייבת הדדיות, כנות והתגייסות לא מותנית עבור האחר.
במאמרים קודמים דובר על החשש המקונן אצל מי מבני הזוג שבמידה והוא יוותר, זה עשוי ליצור אצל הצד השני מצב של רכיבה על גבו לכאורה.
לכאורה - כלומר חשיבה מעוותת זה רק נראה כך, אבל המציאות מראה אחרת.
אם באמת מתכנסים ומבינים שכל הבית מהווה ספינה אחת, וכל אחד בהתעקשותו פשוט עושה חור בספינה המסכנת את שני בני הזוג - רק מחשבה כזאת היתה
מרעידה את הלב וגורמת לחשוב פעמיים על כל צעד. אלא שהנמשל הזה נכנס אצלנו למצב של הכחשה. נוח להתעלם ולחיות לפי הלך מחשבתנו.
אבל בהכחשה זו שוכחים כי קיים מולנו גורם נוסף שחי באותה ספינה, והוא עשוי לסרב לכל חשיבה מעוותת מצידנו אשר ימצא בה התנגדות כלשהי.
הסתכלות או חשיבה חיובית עשויה לשנות את החיים ברגע אחד מקצה לקצה. אבל כפי שהובהר במאמר קודם על ״מהות הטיפול״, נוח לו לאדם לברוח אפילו מהבורא, רק בכדי לחיות בהכחשה של חיים טובים יותר, נוחים יותר - למרות שברור שזה שקר במהותו.
שינוי חשיבתי במצב כזה חייב לגרום לשינוי התנהגותי, ולהביא להסכמה לפיוס, להתחדשות ולבניית הבית בכל מצב של משבר.
תישמע הטענה: ״אין לי פרטנר״.
כאשר שני הצדדים אינם מגיעים לתובנה זו, לעולם לא יוכלו להגיע למצב של פיוס אמיתי. אולי פיוס רגעי הקרוי ״שקט תעשייתי״ - שקט עד הפיצוץ הבא - ודרך זו פסולה בתכלית. פיוס אמיתי צריך להגיע מתובנה שאין מה להפסיד ויש רק מה להרוויח. מלבד השיקול הזה, הרי שבורא עולם אינו מכפר על עוונותינו כאשר איננו סולחים לזולת - ומי יותר הזולת שלנו מבן הזוג?
״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״.
