(ג) " ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

שמעתי על אחד מגדולי ירושלים שמעלתו של אהרון הכהן היתה בכך שלא שינה. וכי המעלה של להרגיש בכל פעם כמו בפעם הראשונה זה דבר טוב והרי לבסוף זה מתיש את האדם ואז האדם מתייאש? אלא אומר הרב שליט"א, לומר לך שחשוב שאהרון הכהן נהג בכל ימיו את הנהגות המנורה והמשכן בצורה עקבית וללא כל שינוי ממש כמו בפעם הראשונה ומכאן נלמד שהאדם יקבע לעצמו מנהגים והנהגות קבועים ללא כל שינוי כיוון שהעקביות גורמת לו לאדם לקביעות ולהצלחה בחייו. עד כאן דברי הרב שליט"א.

שמעתי את דברי הרב ועלתה בליבי מחשבה אחרת:

אכן אהרון הכהן לא שינה כדברי רש"י ובכל פעם שהיטיב את המנורה והדליק, הרגיש כאילו זו הפעם שלו הראשונה ובכך היתה מעלתו. ולדעתי אין קושי גדול מכך שאדם בכל פעם נוהג כבפעם הראשונה שלו. נתאר לעצמנו אדם הקונה בית חדש, בטוחני שבכל בוקר הוא יקום ויבדוק לניקיונו, יעשה הכל בכדי שהקירות יישארו נקיים וכד'. מנהג זה ישאר רק לטווח הקרוב ומאז תתחיל השגרה והירידה בהשגחה. לשמור על התמדה כמו בפעם הראשונה זהו הדבר הקשה ביותר אצל האדם וזו היתה בעצם מעלתו של אהרון הכהן שלא שינה.

כוחו של הרגל ?!

אחד המעלות הגדולות שיכולות להיות באדם היא מעלת ההרגל והקביעות ונוכל לקחת זאת לכל מקום ולכל מצב:

חינוך הילדים:

חינוך הילדים אינו פשוט כפי הנראה לכולנו, חינוך הילד ועיצובו מצריך אותנו ההורים לנהוג בקביעות ולעמוד על דרישותינו באופן רציף. הבניית הילד תלויה בהבניית השגרה שלו וככל שהשגרה שלו תהא בנויה ועקבית כך סדר היום שלו ומחשבותיו יהיו יותר מאורגנים ומחושבים וכך יגדל וייבנה באישיות שלו. הורה אשר בונה את סדר היום של ילדיו ללא רציפות ועקביות הרי שמעצב את הילד לסדר יום הפוך ולא יציב ולכך יגדל חלילה.אהרון הכהן שלא שינה? הבה ננסה לגדל את ילדנו למצב של קביעות יום יומית ורק אז נראה כמה קשה הוא הדבר ונבין את אהרון הכהן ומעלתו בכך שמעולם לא שינה ועמד בעקביות על סדר העבודה ללא כל דופי ותמיד תחושתו היתה חדשה כמו בפעם הראשונה.

בהכירנו אימהות המגיעות לצדיקים, עושות נדרים וכד' בכדי להגיע לפרי בטן ולבסוף זוכות לכך בשעה טובה.

לאחר חצי שנה נשמע לפעמים את האמא רוטנת על ילדה כמובא במאמריי הקודמים בכל מיני משפטי דחיה כאלה ואחרים. נשאל לאמא זו ונעוררה למצב של חצי שנה לאחור ואז היא עשויה לטעון: "נו מה לעשות החיים קשים..." וכו'. אדם מאוד רוצה להינשא ולהקים משפחה. לפני נישואיו הוא נראה מחזר/ת אחר בן/בת הזוג, מרשים ביותר, מתנהג כמו בן מלך. עוברים מספר חודשים והנה בן המלך נעשה לבן איכרים. מתנהג אחרת עם אשתו והיא עם בעלה. מה קרה בעצם ולאן הכל נעלם?

הקושי שלנו לעמוד על המשמר ולנהוג בעקביות והתמדה על תכונותינו הינה כה בולטת עד כדי שלאחר קבלת מטרתנו אנו מתהפכים ונעשים לטבע שבנו הנורמטיבי שהוא תכונת האגוצנטריות, חוסר קבלת האחר, ועוד.. 

לא לחינם ציוותה אותנו התורה הקדושה במצוות "ואהבת לרעך כמוך" ופרשו חכמים שעל האדם לאהוב את השני יותר מעצמו. אנו נעשה הכל כדי להשיג את מטרתנו ולאחר שנשיגה, נתהפך ונשוב לתכלית השלילית הקיימת בנו. אם ניקח זאת למוסד הנישואין.

נבחין במצב כזה:

ההיכרות בין בני הזוג מהווה חוויה בלתי נשכחת. לאחר ההיכרות מתחיל הרושם החיצוני, ומיד לאחר מכן מתחילים ההבטחות בכל הקשור לאחר החתונה.

ואף בכתובה אנו מבטיחים לגרום לאישה אושר, נחת, כלכלה ברווח ועוד...

מניסיוני עם זוגות אומר בוודאות כי לאחר החתונה ישנו "ירח דבש" הנמשך כשנה ואולי עוד קצת ואז "פתאום" מתחילים הוויכוחים וחוסר ההבנה ואי קבלת האחר לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם. כל ההמחאות שנחתמו לפני הנישואין ( ההבטחות ) נעלמו כלא היו, הבעל מתחיל לנהוג באשתו כדבר הברור מאליו, לפעמים גם ירשה לעצמו לצעוק עליה ולהשפילה, כל החיזורים שהיו לפני החתונה נעלמו כלא היו. כיצד משנים מידה חולנית זו? כיצד בעצם ייתן לנסות להידבק במידתו של אהרון הכהן?

ראשית, כדי לשנות את קו חשיבתנו עלינו לשנות את זווית ראיתינו. צורת ההסתכלות על הצד שכנגד גורם לנו לקו החשיבה עליו. ומכאן ציוונו חכמים "והוי דן את כל האדם לכף זכות". כיצד אדון אדם ברחוב לכף זכות כאשר איני מכירו? אלא תביט בו ותחפש בו את זכותו ומעלותיו החיוביות וזה כבר יביא אותך לחשוב עליו לזכות ולא לחובה.

ניקח זאת כעת לזוגיות ונסיק אותה מסקנה: אדם שמחפש בבן זוגו את השלילה אכן ימצא אותה ויאמץ אותה. אדם המחפש בילד שלו את השלילה אכן ימצא אותה. באחד המאמרים הבאים נדבר על "האישיות הנעלמת". נחשוב כמה חשוב להביט על חצי הכוס המלאה.

מקרים רבים שמעתי ממטופליי על דוגמא מהשכנים, חברים וכד'. האם לא חשבנו שאולי גם השכנים לוקחים אותנו כדוגמא ומדברים עלינו ומתקנאים בנו?

אחת המחלות הקשות הפוקדות אותנו כיום היא מחלת העין הרע וצרות העין. תמיד נלטוש עיננו באחר ונחפש בו את שלילתו כדי להעצים בכך את עצמנו אנו. לא לחינם נאמר "טוב עין הוא יבורך". במה הוא יבורך בעצם? צר עין תמיד נפשו מודאגת ומוטרדת מהצלחת חברו ומכאן שאין לו שקט. תמיד יקנטר וישמיץ ויאסוף לו אויבים עד שיבודד חברתית וברכה לא יראה בעמלו. טוב העין תמיד יברך את חברו וירצה בהצלחתו וכך יקרב אליו חברים שלא יחששו מעינו הרעה וירצו לקבל את ברכותיו להצלחתם. ואין ברכה גדולה מזו מלבד ברכת שמים שתחול על ראשו כמובטח במקורות הנ"ל.

לסיכום

בכדי לנסות להגיע למידת אהרון הכהן שלא שינה במנהגו ותמיד הרגיש מחודש מחדש, עלינו להיות בעלי עין טובה, ראייה חיובית ולגרום למחשבותינו להיות חיוביות ומכאן נוכל להביט על הצד השני באור חיובי ולרצות תמיד להעניק לו באהבה גדולה ומרוגשת כמו שהיכרנוהו מחדש.

"מלמד על אהרון שלא שינה" גם לשיטת הרב הגאון הגדול שליט"א שעלינו להיות עקביים בהנהגותינו וגם לדעת רש"י שעלינו תמיד להרגיש מחודשים במעשינו וכך להתנהג בבחינת "אהרון הכהן שלא שינה".

ישר.ג.

" כדי לשנות את קו חשיבתנו עלינו לשנות את זווית ראייתינו..."

תגובת אחד הקוראים למאמר 

ידידי עוז, 

ראיתי לנכון להקדים את תגובתי על המאמר הנפלא בענין הקניית הרגלים לחניך בהיותו קטן וצעיר בכל תחום.

כפי שאתה מתאר לעצמך שהתרשמתי עמוקות מהמאמר והוא כתוב בשום שכל ובצורה נפלאה.

חושבני שהלכת לפי הסדר ולא דילגת על דברים, כמו"כ לא הקדמת את המאוחר בכל שלב.

כמובן הרגשתי קשר עמוק יותר לשתי שורות מתוך כל המאמר בו ייחסת את חשיבות ההרגלים בין בני הזוג ואת צורת ההתייחסות של בעל כלפי אשתו וכן להיפך.

אצרף מקרה ממשפחת אשתי אחד מאחיה עד היום (בן 40) אינו מסוגל להכניס לפיו פירות או ירקות מכל סוג שהוא ואינו מסוגל לראות אצלו בבית שום פרי או ירק בירור קצר מעלה כי הגננת במעון בו היה בקטנותו היתה מכריחה ועומדת להם על הראש שיאכלו פירות וירקות כי זה בריא וחשוב ...

היום אשתו וילדיו סובלים מכך הם לא יכולים לאכול ולהכניס הביתה לא בחורף ולא בקיץ. אשתו טוענת תמיד: "אני מחכה לצאת ולהתארח בשבת לאכול סלט ירקות".

עבדך באופן אישי מתקשה בגיל הזה בהבנת כמה סוגיות במסכת בבא מציעא אותם לימדנו מורה קשה כגיד שהיה ממלא אותנו בהערות ובביקורת רבה ובלוחות מלאים העתקות מכאן ועד הודעה חדשה, והיום אני מפרק את הסוגיות האלה בזמן רב עם תודעה מלאת שנאה כלפי אותם ימים. 

בנוסף גילה את אזני אברך שיושב לצידי בכולל על בנו בן שנה וחצי שבכל יום אחרי הבילוי עם המטפלת, יושב עם אמו בספסל סמוך לבית לאכול והנה יום אחד לא היה אצל המטפלת וירדו לגינה מהבית והילד בלי להתבלבל רקע ברגליו והתחיל למרר בקול בוכים שרוצה ללכת הלכה איתו אימו עזבו את המשחקים עזבו הכל והלכו, לאן?

לפליאת האמא הילד הוליך אותה אל עבר אותו הספסל וביקש את אימו לאכול שם, היתה חסרה לו ההרגשה ששם יש לו תשומת לב מלאה ושם אמא היא שלו.

חשבתי א"כ שכאשר מקטנות יש קביעות מיוחדת לילד הזה עם אמו או אביו הוא לא יוותר עליה בשום אופן ותמיד היא תהיה חסרה לו. כמו"כ גם בגיל מתבגר 4,5,6, וכן הלאה גם בהיותו בחור וגם בישיבה גדולה, יש קביעות מיוחדת לאבא עם הילד או לאמא עם הבת זו יכולה להיות שעת ניקוז אליה יתנקזו כל הרגשות הבן ומצוקותיו וכן ההדרכה האישית של האבא לבנו. זו יכולה להיות תשובה להרבה הורים ששואלים איך מיישמים את מה שכתבת הלכה ולמעשה איך נותנים לילד הרגשה שרוצים לעזור לו איך גורמים לילד להבין שאכן רגעי העונש והגערה אנחנו איתו בשיא של אהבה? לדעתי כשיש קביעות עם הילד והוא יודע שזו השעה שלו עם הוריו הוא מחכה לזה והוא תולה בשעה הזו תקוות רבות והמון הסברים והמון חסכים נפתרים שם בשעה הזאת. וכמובן שלא לדבר על זוגיות שהקביעות היא שם סוד ההצלחה ועיני האשה נשואות אל השעה הקבועה וכו' וכו'.

ברכות לעד, שפע חכמה בינה ודעת למי שעוסק בדברים העומדים ברומו של עולם.

ידידו...

עד כאן תגובת הקורא.